ב-30.1 פתחתי את הפה.
פתחתי את המיקרופון ואת עולמי הנשי, הטיפולי, המקצועי... פתחתי פודקאסט.
זה לא היה עניין של מה בכך, לא רק לדבר להקליט להפיץ כמו שנדמה...
הרבה תהליכים פנימיים זרמו שם לפני ה-UPLOAD הראשון.
הרבה שאלות מהותיות מה, ולמה,
הרבה למידה טכנית של עולם חדש,
הרבה תקשורת עם אנשים, ובעיקר הרבה
הרבה אומץ לחשיפה.
בתוך הענין של החשיפה יש כל כך הרבה שדים, קמאיים, אישיים ונשיים, שזה היה ממש לא מובן מאליו שאצא מהצד השני של מנהרת השדים הזו בחתיכה אחת ואהיה כאן בשביל לשדר על זה.
מה מכל מה שיש מעניין בכלל?
עד כמה ממי אני וממה קורה אצלי בעניינים בטוח לי לחשוף?
האם לא אאבד את כל מה שיש לי כשאדבר סתם כך את עצמי בלי להתחבא מאחורי הרפואה הסינית וטרמינולוגיות מקצועיות מפוצצות?
האם למשוך אלי תשומת לב זה לא מסוכן לי?
להודיע על כוחות, יכולות, קשרים, הגיגים כמוסים ואוצרות חבויים זה כמו לשים נקודה ב-GPS של המכשפות ו... זה מפחיד כי אנשים מפחדים ממכשפות, ואנשים מפחדים זה מפחיד.
חוץ מהעניין של החשיפה יש לי את עצמי על הראש ואני בוס קשוח שמוחק וגונז ומתיש את עצמו על מזבח ה-אני חייבת לאהוב את מה שיוצא...
ודבר אחרון החלטתי החלטת יסוד לא להתאבד על זה, לעשות רק כל עוד כיף לי, כדי שיישאר דלק לחדוות היצירה ולתוכן שאמורים להיות העיקר פה, וזה כבר הופך את זה למורכב יותר.
כשפתחתי את הדום האדום ראיתי כמה קל להיכנס לתפעול שוטף ולהיות עבד של רשימת משימות, לו"זים והתחייבויות והפעם הבטחתי לעצמי להישמר ממסלול שכזה כדי להישאר רעננה ורוצה.
לכן זה פודקאסט חודשי ולא שבועי...
כנראה שזה מה שהנחה את הגדרות היצרן שלנו כשהוחלט שנבייץ רק פעם בחודש ;-)
אז יצאו שני פרקים והשלישי בדרך ויש עוד שניים בעריכה ועוד דייטים מתוכננים להקלטה
וזה גם קורה, וגם מוצא את מקומו בתוך החיים.
מדברות נשיות מעצימה, מדברות טראומה, גישות טיפוליות וכאב נשי, מדברות פתרונות טבעיים, פורסות ויז'נים וחלומות, נותנות חומר משנה חיים למחשבה, בונות שפה ומרחב והיד עוד לגמרי נטויה.
אני מרגישה במים שלי בתוך כל הדברת הזו וזה מאוד נעים לי.
איכשהו אני גם לא מוטרדת מכמה שומעות וכמה מורידות... יותר נרגשת בפני כל אחת שאומרת לי שזה נתן לה משהו ורוצה להיות שם בשביל לקבל וללמוד.
אין לי תאוות הפצה בכלל ,ויחד עם זאת כל פידבק נרגש על התוכן, עושה לי בלב קליק של משהו שנכנס למקום שלו אז אני שמחה בעוד ועוד מאזינות.
והיום... אחרי זמן ממושך של הרבה תקשורת ודיבורים אני הולכת לשתוק ובגדול.
בין הפרק השני לפרק השלישי, בין שמיים לארץ, בין קורונה למלחמת רוסיה אוקריינה, בין האמהות לקליניקה, אני לוקחת עוד כמה שעות טרמפ לדגניה ב' , מוסרת את הטלפון ל-10 ימים והולכת רק להקשיב.
ויפסנה
ככה לאזן, דברת, מעש, חשיפה ומוחצנות עם ההיפך שלהם.
ויפסנה היא אחד מהבסיסים הקדמונים שלי, הכרתי אותה תוך כדי הלימודים, בתחילת שנות העשרים שלי והיא תמיד חלק. הבודהיזם והטאואיזם חולקים הרבה במשותף.
אכתוב על זה בהזדמנות... בינתיים אני מסתחררת מחריקת הבלמים, בה הכל הולך להיעצר בבת אחת והשקט הגדול ירד עלי, ובטח יעשה הרבה הרבה רעש בהתחלה.
לשנות לעצמי את התנאים זה טכניקה מובחרת בעיני, היא הוציאה אותי ממצבים בחיים ויש בה הרבה חן וחסד.
בינתיים מברכת אותך שקראת אותי, שהקשבת לפודקאסט, שננגעת מהתוכן- כל סוג של נגיעה
מקווה מאוד שקיבלת משהו, כוח, עניין, רעיון, השראה או מידע חשוב.
נמסטה וימים טובים