ימים של חורף שקרן, שמזפזפ בין קור לשמש, בין סופות ליציבות, בין חושך ב-17:00 להתארכות הימים, בין ימים אפורים לשקיעות מלאות צבע. תמיד עם בוא החורף הרשמי ב-21.12 מגיעה גם ההפתעה... מה? רק עכשיו מתחיל החורף? יכול להיות שכל הנובמבר-דצמבר הזה היה בעצם סתיו? אז כן, זו התשובה, וזה בדיוק התעתוע הגדול של המעברים! עונות מעבר, גיל מעבר, זמני מעבר בחודש וביממה... המעברים האלו מהותם להוות לנו דרך בין שיא לשיא, הם אמורים להתאפיין בשינוי הדרגתי לקראת פריצת דרך שאחריה תבוא יציבות מסוימת. הטבע מדגים ואנחנו חווים. שיא השמש של היום או של הקיץ הפוך לגמרי משיא החושך של הלילה והחורף אבל ההשתנות לא קוראת ברגע. יש תהליך הבשלה... שבסופו מגיע שיא. ולמה אני מספרת לכן את כל זה? ולמה עכשיו? אנחנו אפילו לא בעונת מעבר? אז החורף שקרן! לא יציב! לא עומד מאחורי ההבטחה שלו ולא מקיים את מהותו... מתנהג כמו עונת מעבר ילדותית... וזה מטריד. הוא לא הראשון שעושה את זה, כבר הרבה חורפים לפניו הלכו באותה מגמה... והוא לא עומד בפני עצמו, הוא רק חלק ממערכת גדולה, שגם היא חלק ממערכת יותר גדולה וכו'... אנחנו מציקים לכדור הארץ והוא מגיב... מבלבל את היוצרות, מציק לנו בחזרה. גם כדור הארץ לא עומד בפני עצמו, גם הוא צריך לנקוט עמדה בתוך מערכת יקומית בה הוא מתקיים. ולמה זה מטריד אותי? ממתי אני כותבת על עניינים אקולוגים ובאיזו זכות??? ולמה אני מטרידה אתכן בדברים מטרידים, בשביל זה יש חדשות כל שעה?! אז אני לוקחת נשימה עמוקה ומוציאה את המרצע מן השק... מספרת מה מטריד אותי בזה שהיוצרות מבולבלות. הקטבים מיתדלדלים, נמרחים ומאבדים צורה, שיא זה לא שיא, ותהליך הבשלה לא מעמיק ומניב הבשלה, ותקופות היציבות הזמנית שאמורות להיות אחרי שיא, מתקצרות... נראה שיש בעיות בזהות של כל שלב . התערבנו וקילקלנו. אנחנו, בני האדם לא הולכים בדרך הטבע כבר הרבה זמן, והקוים הברורים שמיטשטשים מול עיני שולחים מסר מזעיק לגבי הקרדיט שלנו שהולך ונגמר. אז הטבע מדגים ואנחנו חווים. ובמקרה הזה חווים את אי האיזון. ההגנה הטבעית שמעניק לנו הסדר שבטבע הולכת ונשללת מאיתנו, ומשנה לשנה זה נראה יותר בבירור. אז החורף הרופס, מנגן עלי שוב את אותה מנגינה מרעישה- אי- איזון, הפרדה, פיצול, ריחוק מהטבע, מהות נקבית ומהות זכרית במאבק במקום בשיתוף פעולה. שוב כפייה של מהות אחת את עצמה על האחרת. והמחיר הכבד... לפני שבוע חזרתי מרומא, העיר התוססת ואתריה דיברו אליי פטריאכליות מכל הכיוונים. מאמפריות קיסרים, דרך סיפורי קדושים וחוטאות שעושים צורה לדמוניזציה הנשית, ולמהות מינית, דרך אובליסקים שמזדקרים מכל מקום בעיר ולא מותירים ספק בעניין- איך מצטייר כוח, וכלה בסיפורים רוויי דם שמסתפרים בגלריות אומנות ובמונומנטים דתיים והיסטוריים ALL OVER, בלי עידון. הותקפתי... נהניתי ממנעמי החופש והתיירות ובו זמנית הרגשתי מותקפת מתחת לחגורה באנרגיית רמיסה קשה. תקראו לי משוגעת וגם כבדה... ואני מבטיחה לענות.
כזו אני כנראה, מוטרדת, כבדה ולא משוחררת כלפי העניינים האלו. מה אני אגיד לכן... עצוב לי עלינו בני האדם... גודל האי הבנה... הפספוס... הנזק... הנסיונות הקשים... הזמן שלא יחזור... ומערכת החיסון של כדור הארץ שהולכת ונגמרת לנו מול העיניים. התשובה מול עיניינו כל הזמן, היא פשוטה וקלה, ואנחנו לא מצליחים לסבול את הפשטות, מקדשים את המורכבות, ההתחכמות, ומוסיפים ומסתבכים. אז מה עוד יש לי להציע לכן חוץ מעצב, טרדה ויאוש?
סדר בגברי נשי... אל תאמינו לאף אחד, אל תשתכנעו משום איום, תקדמו את מה שיש לכן תיאבון אליו, תיפגשו עם הסכסוך הזה של הגברי והנשי בחייכן האישיים, בבית, במשפחה, בינן לבין עצמכן, בגופכן... תפגשו אחרים בצומת הזאת, גברים ונשים, בכל גיל, צורה וצבע, תפגשו את עצמכן בטבע, תיקחו בעלות על הסכסוך, תתנו חיבוק לכאבים שהוא מייצר, תרגישו כמה הוא לא אישי, כמה הוא לא עניינכן הפרטי ומשם תמשיכו לאן שתיקח אתכן הבטן, לאן שיקחו החיים.
