אחרי הרבה זמן בשקט אני שוב משמיעה את קולי, מפריחה אותו אליכן על אדי קיץ מדברי, השתנויות ותהליכים... קצת נעלמתי, בחודשים האחרונים לא מצאתי את עצמי בכתיבה הציבורית הזאת... שקעתי בענייני, עיסוקיי, טיפוליי ומחוזותיי האישיים ואפשר להגיד שלקיתי בהתקף שכחה מה בעצם יש לי להגיד לנשים כל הזמן. ולמה. ולאן זה מוביל כל הדברים שאני אומרת ועושה??? אז הוצאתי את עצמי ל"פגרה" מעשייה, מכתיבה, מלקיחת המקום הזה שרוצה להגיד משהו או להוביל לאנשהו... היה מעניין, משחרר, מרפא, מבהיל, ריק, ממלא, רב שאלות ורב תשובות. אבל עבר זמן ויצר הכתיבה התעורר מחדש , והנה אני שוב כאן עם דבריי ומעגליי...נזכרת ביחד איתכן. נזכרת בצורך האישי שלי במפגש עם נשים מחוץ לענייני היומיום, בצורך להיות ביחד ולהרגיש שמחת אחיות, בצורך להשתמש באנרגיה שלי בצורה יצירתית וחופשיה ,בצורך להיות לפעמים לא כלכלית,לא תכליתית, או מתקדמת, מארגנת ומסדרת, מנהלת ומטפלת... בצורך פשוט להיות. נזכרתי איך תחושת הסיסטרהוד יכולה לתמוך ב-פשוט להיות הזה. משהו שעלה מאוד בברור הוא: כשיש בסביבה ילדים, גברים, מרחב ביתי, מטרות או מטלות כבמטה קסם נשים נשאבות לתפקיד "הדואגת ומסדרת הכל". יש בנו הנשים סגולה נפלאה- יכולת להביא סדר והרמוניה, ואנחנו משתמשות בה אוטומטית לטובת הסיטואציה בה אנחנו נוכחות. בלי לתת את הדעת עושות את הקסם הזה שלנו שוב ושוב ושוב- לפתור פתרונות, להמציא ארוחות, לסדר בלגנים, להדוף התקלות, ליזום , להזמין, לחבר , לפייס, לתחזק, לחדש, להפעיל ... זה מכניזם רפטטיבי שנהיה כל כך מובן מאליו לכולנו ולמדנו אותו מאמותינו לדורי דורות. נדמה שרשימת המטלות שעוברות דרך אישה שעובדת, שמחזיקה בית ושמגדלת ילדיםביום אחד, היא בלתי נגמרת. אנחנו גם כך חיות בתרבות שבה מאוד קשה לנו לצאת מהתדר הזה של רצינות, עבודה, אחריות, ועשייה...(התדר שבו משגשגת התחרות, ההישגיות, הפחד והתוקפנות) כשנשים נתקעות במצב ה"עסוק עד" גם במערכת הפרטית שלהן , הן בעצם ננעלות בתדר זה ועשויות למצוא את עצמן שורפות את היכולת להביא סדר והרמוניה רק על ענייני דיומא- טלפונים, קניות, נקיונות, ימי הולדת לילדים ,עבודה, הסעות, תכנון חופשה שנתית, כביסה, כביסה, כביסה ... מה שבעיקר מטריד פה הוא החסר בזמן/מרחב שבו את פועלת בתדר אחר... משתמשת בעוד פונקציות שיש לך במכשיר, מתנהלת בחופש ומחייה נתיבים של רגש, ידיעה אינטואיטיבית, תקווה עמוקה והשראה שממנה נולדים דברים. בתדר הזה משגשגים החיבור, היצירה, הפשטות, הנתינה והאהבה. אם יש משהו שחיפשתי וקיבלתי ממעגל הנשים לאורך השנים זה את התדר הזה- הקשב, השיתופים, שותפות הגורל בתחומים מסוימים, ההבנה, המבט המפרגן, הרגע הזה שאת משתמשת ביכולת שלך להביא סדר והרמוניה וממציאה משהו חדש בשביל מישהי שזקוקה לו, ההתפשטות של גל הנתינה הזה בכל המעגל, הכוחות שמתגלים, הסיפורים האחרים שאת מוצאת בהם את עצמך, הצבעים המיוחדים שכל אחת מביאה, היציאה לרגע מרדאר ההתניות לגבי - איך עלי לנהוג בגופי, ברגשותיי, בנפשי, ברעיונותיי. קסם המעגל, קסם ההקלה שבמרחב הנשי- איך שכחתי את כל זה לכמה חודשים??? מדהים איזה טריקים החיים עושים עלינו... חוץ מזה רציתי לספר , שאחרי שלוש וחצי שנים סופסוף הדום האדום, קיבל גג אדום, שמגיע בעיתוי של סוף פגרה, של סגירת שאלות היחסינו לאן , של רענון המידה והמשקל שתופס בחיים שלי הפרוייקט האוורירי הזה שנקרא הדום האדום... רגע הוא נדמה לשום דבר, נשכח מהעין ומהלב, ורגע הוא יוצק משמעות, שוצף תנועה ועשייה... לא הולך בקו ישר, מתפתל, רוקד. יפה לך אדום דום שלי, זה אחלה צבע לריקוד! תודה לך על הדרך שאתה מעביר אותי בה! תודה למי שמצטרפת לדרך בקריאה, בתגובה, בנגיעה, בנוכחות, בהתעניינות, ובכל שאר האופנים!
"נסדר מעגל גדול" אז בנימה הזאת של פשוט להיות... בואי, עם משהו שיש לך לחלוק/ לפרוק/ לקרוא/ לשתף/ ללמד/ לתת לטעום/ להראות/ לתרגל יחד... ונחבר את הכל למעגל גדול. מעגל ערב לנו ולמתנות שלנו. בחמישי הזה 14.7 ב- 20:45. *מוגבל ל-14 משתתפות.
מצרפת פה להנאתכן לינק לסירטון קצר וקולע שמוסיף עוד ועוד נדבחים ללמה נשים צריכות שבט אחיות. מתחת לסרט תמצאו גם מאמר מכובד לקריאה . למה בריא לנו מפגשי נשים! לסרטון מחקרים מהרווארד על כוח אחוות הנשים- מי אמר שהמשיח לא בדרך אלינו... לוקח את הזמן אבל עובד על זה.