שוב התקופה הזאת בשנה... כניסה לשגרה לצד באזז חגים, תחושה של התחלה חדשה, לצד חשבונות נפש ... הקיץ שנשבר והחדש הזה שמגיע מנהלים דיאלוג עם הגוף ועם שאר החלקים שלי , אומרים להם שינוי, אומרים פרידה מישן, אומרים שלכת. בתקופה הזאת בשנה אני בד"כ בעקצוצים של תקווה לדברים טובים שהולכים לקרות, בהוויה של תחלופה והתכוננות לטוב, אבל השנה הזאת זה קצת יותר מורכב. לאחרונה הייתי מאוד מרוכזת במאורעות הקשים שקורים בעולם בזמנים האלו ועם החשיפה לדיווחים ולתמונות באים פחדים גדולים ושאר ייסורים.
מצחיק - שהשתמשתי דווקא במילה מרוכזת, כי ככל שדעתי היתה יותר ב"מחשבות מהחדשות" חלקים אחרים שלי היו הכי מפוזרים שאפשר!!! שוב מצאתי את עצמי בקונפליקט הזה שבין הנעימות שבלרקום משהו עם טעם של תקווה בחיי האישיים לבין האי נעימות הבלתי נסבלת של עוולות העולם.
אפילו עכשיו שאני כותבת אני מרגישה את שני הצדדים בתוכי מושכים כל אחד לכיוון שלו... מבלבלים אותי, מוציאים מכיוון, מעלים שאלות שאין להן תשובה, מרחיקים אותי מהתמצית של עצמי.
ולמה יש לי תחושה שאני לא לבד בזה??? אז אחרי שבועיים בחמוץ מתוק הזה, החלטתי והבנתי בו זמנית שאין שום ערך להתייסר מהסבל של אחרים- מזעזע ככל שיהיה! זה נשמע משפט פשטני שיכול להיאמר גם כלאחר יד, אבל במקרה הזה הוא נאמר לא כפרי של הדחקה ורצון לחיים שקטים ותעזבו אותי בשקט, אלא נאמר אל תוך לוע הפחד הפעורה , ומהווה תובנה עמוקה שחתכה לי בלבולים ועיכובים של שנים... (אם לך כבר יש אותה, אז אני שמחה בשבילך! חכמה שכמותך! אני חושדת שיש בקהל כמה כאלו שכבר חצו את התהום הזאת) אז... למרות הכיעור, למרות המפלצת שחיה בקרבנו (בכוונה לא קוראת לה בשם פה בניוזלטר, אבל אני מניחה שכל מי שעברה על יד חדשות בחודש האחרון יודעת באיזה ארגון ובאיזה זוועות מדובר) אני בוחרת לראות את היופי!!!
תקראו לי נאיבית, תקראו לי טיפשה, תקראו לי ילדה קטנה... מה שתרצו... אני לא אענה לכן... כי אני לא שם. אני בטוב! אני ביפה! אני בקסם החיים! אני לא מתווכחת עם הפיכס, אני שמה את הזרקור שלי על משהו אחר, ולזה אני קוראת להתרכז! במקום להתכווץ בחרדה, אני נושמת ומרחיבה, נשענת אחורה, חוזרת מטריפ הפחד ונותנת אמון בחיים! מתאבדת על יופי ועל אהבה כאילו אין צד שני (ואלוהים עדי שאני יודעת שיש!). מרגישה איך זה הרבה יותר נכון, איך זה מספק הגנה, מערכת חיסון, מעטפת אלקטרומגנטית כמו שעושה כדור הארץ כשברזל בליבתו והוא מסתובב על צירו כאילו אין מרחבים אחרים סביב... וכמה יופי אני פוגשת כשאני מסכימה לו להגיע אלי... אין לתאר.
אני מאוהבת בהכל, הכל! אפילו בכאבי בטן שלי... להכל יש כבוד, וגוון מיוחד, ומקום ותפקיד, ומהזווית הזאת- מ ה פ ך החיים בכלל לא נראים מפחידים. וכן, בהחלט חזרתי לא לראות חדשות! אם אני צריכה לבחור בין להיות מבוגר אחראי רציני ומכווץ, לבין שוטה שחיה ומחוללת, אז בחרתי ברוב קולות.
לזה אני קוראת להתאבד על היופי! ומי שרוצה לבוא ל"התאבד" איתי, להצטרף לטריפ של התאהבות מחדש בכל מה שיש לה, מתוך ראיית הקושי והכאב מוזמנת בשעריו של הדום האדום. בואי להיות יפה בפחדייך, בואי להיות אהובה בחולשותייך, בואי להיות צבעונית בצבעייך, בואי להיות עגולה בזוויותך, בואי להיות ביחד בלבדייך.
Comments